<h1>שו"ת הרשב"ש סימן רפ"ז</h1>
<h2>דף כב.</h2>
ועוד יש לדקדק בענין הלשון שאמר בו ר' דוד אם אמר (אותיר) [אותר] להקדש או ויתרתי, שאם אמר (אותיר) [אותר] להקדש עדיין לא גמר המתנה אלא שנדר לוותר, ואלו היה קיים היינו מכריחין אותו להשלים נדרו (דאתא) [אתן] לעני חייב כדאיתא בירושלמי [ב"מ פ"ד ה"ב] כתבו הריא"ף ז"ל במסכת מציעא בפרק המפקיד [כ"ט ע"ב בדפי הרי"ף], זהו אם היה קיים, אבל היתומים נראה שאין מכריחין אותם על זה דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כדאיתא בפרק (הכותב) [ערכין כ"ב ע"א]. ואם אמר ויתרתי הרי נתן וגמר מתנתו, ומוציאין מן היתומים כשיגדילו כשתקובל העדות בפניהם. וההפרש שכתבתי שיש בין לשון עבר ללשון עתיד היא ברייתא מפורשת בפרק השולח [גיטין מ' ע"ב] האומר נתתי שדה פלוני לפלוני הרי היא שלו, אתננה לו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה, ובלי ספק שאין הלכה כרבי (מחבירו) [שלא] אמרו אלא הלכה [כרבי] מחבירו ולא כרבי מחבריו כדאיתא בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ד ע"ב] וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות זכיה ומתנה. וכן בפרק קמא דמציעא [ט' ע"א] חלקו בין משוך בהמה זו וקנה מה שעליה או משוך בהמה זו לקנות מה שעליה. על כן צריך ב"ד יפה כשיגדלו היתומים לדקדק יפה בלשון העדות אם אמר ויתרתי או אותר, ויזהרו הבית דין בדבריהם שמא מתוכם ילמדו לשקר. וה' אלהינו אמת ינחנו בדרך אמת אמן ואמן. כה דברי נאמנך שלמה בן הרב ר' שמעון נ"ן בן החכם ר' צמח זלה"ה.
